התובעים הינם מנהלי מוסד תורני והנתבע הינו מתרים עבור המוסד. הצדדים סיכמו שהמתרים יקבל עבור תרומות שיביא למוסד 35%. עבור שיקים והוראות קבע יקבל המתרים את האחוזים רק אחרי שיגבה המוסד 2/3 בפועל. אסור למתרים להתרים אלא באזורים שקיבל אישור מראש מהמוסד. עבור תרומות שיביא מתורמים קבועים למוסד, יקבל המתרים 20%.
בפועל אסף הנתבע תרומות עבור המוסד בארץ ובחו"ל במשך מספר חודשים. עד לאמצע חודש סיון תשס"א. לאחר שהנתבע אסף תרומות באירופה אף שהתבקש שלא לאסוף שם, הודיעו הנתבעים לנתבע על הפסקת פעילותו עבור המוסד. ביום הפסקת ההתקשרות נשאר בידי הנתבע סכום של 23000$ שקיבל מתורמים עבור המוסד. רוב הסכום במזומן. והיתרה בהמחאות שמועד פרעונן כבר הגיע. התובעים תובעים מהנתבע להשיב לאלתר למוסד את הסכום שבידו שניתן עבור המוסד ואף הוצאו בגינו קבלות של המוסד.
הנתבע טוען שסכום זה מוחזק בידו עבור תביעות שיש לו כנגד המוסד: א. אחוזים עבור מה שגבה באירופה אף שהדבר נאסר עליו כיון שבפועל המוסד נהנה מגביתו עליהם לשלם לו לכל הפחות 20%. ב. תורם הביא באמצעות הנתבע סכום מסוים ולאחר מכן הגיע ארצה והשאיר תרומה גדולה עבור המוסד,הנתבע תובע אחוזים מתרומה זו. ג. הוראות קבע שהביא הנתבע למספר חודשים ולאחר מכן חודשו בעקבות מכתב מהמוסד, הנתבע תובע לקבל עמלה גם עליהם. ד. תרומה למוסד ששלח נדבן בהשתדלות הנתבע לפני ראש השנה תשס"ב.
על פי התחשיב של הנתבע מגיע לו עוד סכום של 1750$ ועל כן אין לחייבו להחזיר את הסכום שבידו ויש לחייב את התובעים בתשלום היתרה על פי התחשיב שהמציא.
התובעים משיבים: א. הנתבע גרם להם נזק במערכת היחסים עם מתרים קבוע אחר שבעקבות כך שנכנס הנתבע לתחומו הוא הפסיק לעבוד עם המוסד ובכך נגרם נזק יותר מהסכום שהביא הנתבע מאירופה. הם אמרו במפורש לנתבע שלא לאסוף באותן מדינות באירופה ושאיסוף באזור בו יש מתרים אחר עלול לגרום לנזק. הסכום שהביא הנתבע היה מגיע ממילא דרך מתרים אחר והם נאלצו לפצות את המתרים שבאירופה. ב. ג. באשר לתרומה של אחד הנדבנים וכן בענין הוראות הקבע על פי ההסכם מקבל הנתבע רק עבור מה שמביא בפועל כולל שיקים והוראות קבע ולא עבור תרומות שהן מכח כוחו. ד. אין מקובל לתת אחוזים עבור הבטחות ומה ששלח הנדבן בפועל אף שכנראה היה זה בהשתדלות הנתבע מכל מקום ברגע שהסתיימו קשרי העבודה אין מבחינתם חיוב לשלם. ה. גם לשיטת הנתבע התחשיב אינו נכון ואינו מגובה כראוי. התובעים המציאו את השגותיהם לתחשיב הנתבע.

ראובן (השוכר) שכר דירה משמעון (המשכיר) ועל מנת להבטיח את חיוביו כלפי המשכיר נתן לו שיקים של לוי. המשכיר הבחין שהשיקים אינם של השוכר וכי נכתב עליהם לפקודת יהודה ואין עליהם היסב של יהודה. השוכר הסביר שהוא עובד של יהודה וכי השיקים נמסרו לו על ידי לוי על מנת להעבירם ליהודה והואיל ויתכן ובסוף העבודה יהיה יהודה חייב לו כסף לכן יש לו את הזכות להעבירם למשכיר כמשכון.
בטרם תום השכירות ברח השוכר לחו"ל והתברר שנשאר חייב למשכיר סכום ששווה לסכום הנקוב בשיקים ואף מעבר לו. המשכיר חפץ לממש את השיקים. יהודה טוען שהשיקים נגנבו על ידי ראובן וכי אינו חייב לראובן מאומה וממילא על שמעון להחזיר לו את השיקים ללא תמורה.

התובע קנה דירה אצל הנתבע כשסוכם ביניהם במסגרת החוזה על שלושה מועדי תשלום. 20% במועד הראשון 70% במועד השני והיתרה (10%) עם קבלת המפתח. הסכומים שנקבעו היו בשקלים צמוד לשער היציג וכן נכתב בחוזה שכל פיגור בתשלומים ישא הצמדה כחוק. בזמן שקיבל התובע לחשבונו את הלואת המשכנתא, מחשש לעליה בשער הדולאר, מיהר התובע למשרדו של הנתבע ונתן למנהל החשבונות את השיק שהופקד בחשבונו של התובע. כעת מסרב הנתבע למסור את המפתח עד אשר יחושב הסכום ששולם על פי השער היציג נכון למועד שקבעו את התשלום, ושהתובע ישלם את ההפרש.
התובע משיב כי הנתבע ידע שהסכום הנ"ל ממומן ברובו המוחלט על ידי הבנק למשכנתאות וכי התאריך שנקבע מטרתו היתה לאפשר לו לקבל את המשכנתא, גם הנתבע ידע שברגע שיקבל את המשכנתא היא תועבר לנתבע לאלתר. מה עוד שמנהל החשבונות קיבל את השיק והפקיד אותו בחשבון הבנק של המוכר. אם רצה יכול היה להשקיע בצמודי מט"ח אלא שהוא העדיף לכסות את האוברדרפט ועל כן אין מקום לחשב אלא על פי יום התשלום בפועל.
הנתבע טוען כי מנהל החשבונות לא העלה בדעתו שמדובר בתשלום קודם הזמן וכי גם הוא לא ידע שהכסף הופקד בחשבונו. הוא מוכן לקזז את אשר הרויח בגין התשלום באי תשלום ריבית לבנק, אך התחשיב צריך להיות לפי שער הדולאר ביום שקבעו.

התובעים תובעים לסלק את הנתבע מהדירה שבבעלותם ומושכרת לנתבע, וכמו כן הם תובעים תשלומי שכר דירה ותשלומים נוספים. התקיים דיון ראשון בנוכחות הצדדים, אך לדיון השני הנתבע לא הגיע. סך הכל תביעות התובע עומדים על סך 16,000 ₪ עבור שכירות, ועוד חובות לועד בית חשמל ומים בסך כ- 8000 ₪, כמו כן הוא תובע הפסד ימי עבודה בסך 2500 ₪ ועלות פינוי המושכר בסך 15,000 ₪.
הנתבע שילם על שנת השכירות הראשונה, והפסיק לשלם.

אדם שיפץ דירה כשמונה חודשים בבית משותף, עקב השיפוצים והרעש שנגרמו בעקבותם התלוננו שוכרים בדירה שמתחת על הרעש, ובעל הדירה הוצרך להפחית להם 6,750 ₪ מסכום השכירות, סכום זה הוא תובע מהנתבע.
לטענת הנתבע למרות שהיה רעש, מי שגר בבית משותף יודע שיהיו שיפוצים מדי פעם, ועל דעת זה מתגורר בבניין.

התובע תובע כי לפני כחמש שנים הלוה לנתבע סך של 1000$ בכך שמימן לו נסיעה לקברות צדיקים. הנתבע החזיר לתובע במהלך הטיול 100$ ואילו את היתרה (900$) לא החזיר עד היום. הלואה זו היתה בעל פה ללא שטר.
הנתבע מודה בעובדות דלעיל אך טוען שהתובע חייב לו 2000$. לדבריו, הוא הלוה לתובע ולשותפו 5000$ לצורך פתיחת עסק. השותף פרע את חלקו בסך 3000$ ואילו התובע נשאר חייב עד עצם היום הזה 2000$, טוען הנתבע שה900$ הם על חשבון החוב.
התובע משיב שלא היה שותף עם מר ב. אך הוא הסכים להחזיר לתובע סך של 2000$ ואכן כך עשה מיד עם בריחתו של מר ב. ואי תשלום החוב. התובע המציא לבית הדין את כתב התביעה שהגיש הנתבע לבית המשפט בו נכתב שהתובע החזיר את חלקו בהלואה.
הנתבע טוען שאת כתב התביעה כתב התובע ובאשר לחתימתו על כתב התביעה אפשר שהיא זויפה. אמנם בית הדין העיר לנתבע שחתימתו זהה לחתימה על שטר הבוררין. ענה הנתבע שלא אמר שחתימתו זויפה אלא שאפשר שהיא מזויפת.
התובע טוען שכתב את כתב התביעה מאחר והתביעה יתה משותפת לו ולנתבע לכן הוא כתב את כתב התביעה והוא והנתבע חתמו עליו.

ראובן הקים גמ"ח בבית הכנסת על שם אביו. הגמ"ח הוקם רובו ככולו מכספי מתפללי בית הכנסת ומדי שנה נמסר למתפללים דו"ח על פעולות הגמ"ח. עם הזמן, החליט ראובן מיזמתו לצרף שני מתפללים נוספים שיסייעו בגבאות ובניהול הגמ"ח. לפני כשש שנים ביקש ראובן להתפטר ולמנות את בנו במקומו, אך לכך התנגדו שני הגבאים וכן מספר מתפללים בטענה שהגמ"ח שייך לבית הכנסת וכי אם ראובן יתפטר יערכו בבית הכנסת בחירות לבחירת גבאי חדש וליו"ר הגמ"ח. ראובן מחד ושני הגבאים והגבאי הראשי של בית הכנסת מאידך הגיעו להתדיינות בבית הדין.
ראובן טוען שקופת הגמ"ח הוקמה על ידו כקופה של יחיד. צרוף שני הגבאים נעשה מרצונו להקל וליעל את עבודת הגמ"ח. הקופה נקראה על שם אביו ומכאן שהיא קופת גמ"ח פרטית. הכספים שניתנו לו על ידי מתפללי בית הכנסת ניתנו לו באמון אישי. העובדה שכל שיק צריך לשאת שתי חתימות ומתוכן אחת שלו מעידה שהגמ"ח הוא פרטי.
מתפללי בית הכנסת טוענים שהגמ"ח אכן הוקם על ידי ראובן על שם אביו, אולם הוא הוקם כגמ"ח בתוך בית הכנסת והראיה שעל ניר הגמ"ח נכתב שהגמ"ח הוא על יד בית הכנסת וכן כתובת בית הכנסת. העובדה שהכסף ופעילות הגמ"ח הם בתחום בית הכנסת מוכיחים שהגמ"ח שייך לבית הכנסת. אמנם ראובן הוא שהקים את הגמ"ח אך הוא לא בעלי הגמ"ח ואין בידו להוריש לבנו את תפקידו.

התובע עבד כשכיר בעסק של הנתבע תמורת 6,900 ₪, בשלב כלשהו החליט המעסיק להחליף את עובדת הנקיון והציע לתובע לעבוד במקביל לעבודתו גם בנקיון, תמורת תוספת של 800 ₪, לאחר זמן מה בו התובע לא היה מרוצה מהנקיון, הוא הודיע לעובד - התובע כי עליו לעמוד ברשימת דרישות, ואם לא יעמוד בהם הוא יעביר את הנקיון למישהו אחר. בתגובה ענה התובע כי הוא מנקה בכמות השעות שהוגדרה לצורך כך, ואם התובע יוריד את רמת שכרו הוא יראה בכך 'הרעת תנאים' והוא יתפטר. בסופו של דבר הוא אכן התפטר מהעסק.
התובע דורש פיצויי פיטורין בסכום של משכורת חודשית לכל שנה, וסך הכל 24,503 ₪, כמו כן הוא דורש לקבל מכתב פיטורין.
לטענת הנתבע יש לראות בעבודת התובע עבודה קבלנית נפרדת, למרות ששולמה בתלוש אחד. ורשימת הדרישות היא רק פירוט של מה שהיה צריך גם קודם. כמו כן לא היה לו עניין לפטר אותו מהעסק, לכן אין הגיון לתת לו מכתב פיטורין או פיצויים על כך.

התובעים שכרו דירה מהנתבעים ובחוזה השכירות נאמר כי החוזה הוא ל-14 חודשים, והשוכרים יכולים להודיע עד לתאריך י' בתמוז אם הם מעוניינים בתקופת שכירות נוספת.
מוסכם שהמשכיר - הנתבע אמר שמעולם לא מנע משוכר להמשיך להתגורר בדירה.
לטענת התובעים יש להכריח את המשכיר - הנתבע להמשיך את השכירות, לטענת הנתבע לא היתה התחייבות להשכיר לשנה נוספת, וכעת הם רוצים להעביר את הדירה לבתם.

בית מדרש חתם על חוזה שכירות ובו סעיף המאפשר לו לצאת לפני הזמן בחוזה בהתראה של שלושה חודשים מראש. לאחר זמן חבר הנהלה של בית המדרש שלח למשכיר מכתב שבעוד שלושה חודשים הוא רוצה לסיים את השכירות. לאחר חודש אותו חבר הנהלה כתב שהוא חוזר בו ורצונו לממש את השכירות עד התאריך המקורי. המשכיר דורש את פינוי המושכר בתאריך המוזכר במכתב הראשון או הכפלת דמי השכירות. השוכר טוען שחבר ההנהלה לא היה מוסמך לשלוח את המכתב.