בית הדין האיזורי בירושלים חייב את הנתבע שחבל בחבירו לשלם לו 35,000 דולר, שני הצדדים מערערים על גובה הפיצויים. במהלך הערעור נשמעה עדות נוספת.

התובע כהן שיצא מבית הכנסת בעת ברכת כהנים, וביקש להשאיר את הדלת פתוחה, הנתבע רצה לסגור את הדלת, והנתבע תקף אותו, כך שהתובע נפל והתגלגל במדרגות, כתוצאה מכך נשברה לו חוליה בעמוד השדרה, לא נעשה ניתוח בגלל הסיכון שבו, אך יש לתובע בעיות בריאות חמורות, לטענת הנתבע הוא לא דחף אותו ישירות, בדיון הופיע עד שהעיד שראה את הנתבע דוחף את התובע, אך הוא לא ראה את הדחיפה עצמו.

דייר בבניין משותף לא שילם דמי ועד שעולים בסך הכל ל- 1,660 ₪, לדברי הדייר יש לאשתו כספים שמהם ניתן לגבות, ולו אין כסף, ולכן אינו רוצה להכנס להלוואות.

גננת שפוטרה מגן מבקשת לחייב את הגן בתשלום משכורת מיום פיטוריה ועד היום, משום שלטענתה היתה בהריון בעת פיטוריה, לטענת הגן היא לא היתה בהריון בעת פיטוריה, כמו כן היא עבדה בעבודה זמנית בלבד.

חוזה לבלעדיות במכירת כובעים הסתיים בשנת תשס"ד, החברה הודיעה שאין לה עניין לרשום את סימן המסחר סימן מסחר זה עבר לחברת פרסטר. חברת ברון כובעים רוצה גם היא לשווק כובעים של החברה האיטלקית ביבוא ישיר

התובע והנתבע שניהם מאיזור חיפה, התובע תבע בבית הדין האיזורי בחיפה, ואילו הנתבע ביקש לדון בבית הדין של הגר"נ קרליץ בבני ברק.

התובע והנתבע הם שותפים בחלקים לא שוים, התובע שותף ב- 90% מערך המגרש, ואילו הנתבע בכשליש אחוז מהמגרש, התובע תבע את זכותו לפרק את השותפות בצורה של גוד או אגוד, בית הדין האיזורי קיבל את התביעה, הנתבע ערער לבית הדין לערעורים, לטענת הנתבע התובע כלל אינו בעלים על חלק זה משום שהוא קנה את המקום ממוסדות ויז'ניץ שקיבלו את חלקם לצורך הקדש של בית כנסת ובית מדרש, ואין להם זכות למכור את הנכס. דברים אלו לא נתבררו כלל בבית הדין האיזורי, כפי שהיה ראוי, טענה זו גם לא הועלתה בפני בית הדין האיזורי.

יעקב בעל הדירה השכיר דירתו לפני כשלושים שנה לראובן. לפני כעשר שנים נפטר יעקב ולא השאיר אחריו יורשים ידועים. בסמוך לכך רצה ראובן לעקור לחו"ל לתקופה מסוימת, וחשש שאם הדירה תשאר פנויה היא תלקח על ידי האפוטרופוס הכללי, לכן השכיר את הדירה לשמעון בשכר דירה חודשי של 500$. לאחרונה חזר ראובן ארצה וכאשר תבע משמעון לפנות את הדירה, נתקל בסרוב מוחלט. כמו כן, שמעון מסרב לשלם לראובן את חוב שכר הדירה בגין מספר שנים שלא שילם בהן.
שמעון טוען שלראובן היתה רק זכות מגורים בדירה. חל עליו איסור להשכיר את הדירה שבדמי מפתח לאחר. משהשכיר ראובן את הדירה פקעה זכותו על הדירה והדירה חוזרת לבעליה. יבוא בעל הדירה או יורשיו ויבקשו לפנותו. טענתו כנגד ראובן היא לאו בעל דברים דידי את.
מנגד ראובן טוען כי זכותו של שמעון בדירה היא מכח חוזה השכירות שביניהם ועליו לפנות את הדירה על פי חוזה השכירות ולשלם את החוב שחייב בגין השכירות.

התובע חתם על חוזה מול ישיבה ללמד שם תמורת 2,500 דולר לחודש, לאחר כחודשיים הישיבה פיטרה את התובע, התובע תבע 25,000 דולר, עבור עשרת החודשים הנוספים, בית הדין האיזורי קבע כפשרה ללא הסכמת התובע שעל הנתבעים לשלם לתובע 4000 דולר, על כך ערער התובע לבית הדין הרבני לערעורים. לטענת הנתבעים התובע התקבל לתקופת נסיון של שלושה חודשים, וניתנה לו משכורת על חודש נוסף, בזמן חתימת החוזה נאמר לו שהחוזה לא בתוקף.
בנוסף, לטענתם הדיון בבית הדין נעשה בחוסר סמכות, משום שאף מורשה חתימה לא היה נוכח בדיון.

בית הדין הרבני מינה בורר שיעסוק במחלוקות הכספיות בין הצדדים לאחר הגירושים, הערעור עוסק בשאלה עקרונית האם הבורר הוא בגלל חוק הבוררות, או שנחשב חלק מזרועותיו בית הדין הרבני.