בעל חנות בבניין העמיד ארון במעבר השייך לדיירי הבניין. לאחר זמן רצה להשכיר את הארון לאחר. דיירי הבניין תובעים את דמי השכירות בטענה שהמקום שייך להם. בעל החנות טוען כי דמי השכירת שייכים לו כיוון שזה נהנה וזה לא חסר.

התובעת הלוותה לנתבע סכום מסוים עם הסכם היתר עיסקא של 11% לשנה, לאחר מספר חודשים החזיר התובע סכום מסוים ומאז לא המשיך לשלם. התובעת דורשת את כל סכום ההלוואה כולל הרווחים של 11% לשנה שהצטברו ושיצטברו עד למועד סילוק החוב. התובע מודה בעובדות אלו וטוען שאינו חייב דבר כיוון שפעמים רבות הלווה לתובעת סכומים וסמך על כך שהיא עורכת מעקב מפורט אחריהם כפי שדרש, לאחר זמן חשד כי אין מעקב מסודר ובקש דו"ח מפורט, הנתבע טוען שהדו"ח שקבל לוקה מאד בחסר וכי הנתבעת הוציאה מחשבונותיו סכומים גדולים העולים על סכום הלוואתו ללא מעקב. התובעת טוענת כי לא התבקשה לשמר תיעוד מדויק אלא לעקוב באופן כללי וכך עשתה, יתכן שהדו"ח לוקה בחסר אך וודאי שמעולם לא לקחה הלוואה לפני שהחזירה את קודמתה.

התובע והנתבעים השקיעו במאפיית מצות בשותפות כאשר התובע היה אחראי על המימון והנתבעים על הניהול. לאחר שהמאפייה נשאה בהפסדים כבדים בקש התובע לפרוש מהשותפות. התובע דורש לקבל את כספי ההשקעה מהתובעים כיוון שלטענתו פשעו בניהול העסק בעוד שלטענתו מעמדם היה כשומר שכר, התובע טוען שיש לחייבם מדין שוחט שניבל וכן מדין מראה דינר לשולחני. התובע דורש להפרע מנכסי המאפייה. הנתבעים טוענים כי עשו את מלאכתם נאמנה וכי בעסק כגון זה יתכנו הפסדים בתחילת הדרך, הנתבעים תובעים שבהתובע יוכר כמי שהפר את הסכם השותפות ובכך יאבד את זכויותיו במאפייה, זאת על פי ההסכם. כמו כן טוענים על סמך ההסכם כי השקעות התובע הן בגדר "הלוואת בעלים" שתפרע רק מרווחי העסק. הנתבעים תובעים כי התובע ישלם את דמי השכירות של המאפייה ששולמו על ידם בהתאם להסכם השותפות על פיו הוצאה זו מוטלת על התובע.

טוען רבני שהפריע למהלך הדיון נקנס ב-500 ש"ח לקופת המדינה, הוא ערער על כך לבית הדין לערעורים,

בית הדין דן בשאלה האם אדם שביצע תהליך גישור זכאי לייצג את אחד הצדדים בסכסוך.

אשה דורשת חליצה מאחי בעלה המנוח. אחי הבעל טוענים כי רשמו נכס שלהם על שם האשה בחיי הבעל בתנאי שלא תנשא לאחר ועל כן בתמורה לחליצה דורשים האחים את החזרת הרישום של הנכס. האשה טוענת שהנכס היה רכוש של בעלה בלבד ומכחישה את ההתחייבות מכל וכל.

התובעים הם בעלי בית צמוד קרקע שהחליטו להרחיב את הבית ולשפצו, לצורך כך הם חתמו על הסכם עם מפקח בנייה, ועם חברת בנייה, לאחר ששילמו לחברת הפיקוח 20,000 ₪, ולאחר שלטענתם המפקח לא היה באתר זמן רב, וכמו כן המליץ לקחת את הקבלן הערבי בלי לבדוק אותו, הם הודיעו לקבלן שהם מסלקים אותו בגלל ליקויים שיש בדירה, ועלות ההשלמה היתה גבוהה במיוחד, לטענת הנתבעים הם לא אחראים לליקויים. הוא אמנם העביר לקבלנים תשלומים במזומן תמורת צ'קים שהפקידו עבורו, וכמו כן הלוה לקבלן כסף, אך כל זה היה בשביל לקדם את העבודות מבלי שהוא היה מחויב לכך.

התובע שכר הדירה לחמש שנים מכמה אחים שאחד מהם טיפל במיוחד בהשכרתה, התובע שכר את הדירה לחמש שנים, והוסכם שהוא ישפץ את הדירה תמורת סכום של 7,000 ₪ ותשלומי שכירות של שישה חודשים, לטענת התובע הובטח לו שהוא יוכל לקנות את הדירה לאחר השיפוץ הנוסף, לכן לטענתו צריך לאפשר לו לקנות את הדירה במחיר נמוך, או להמשיך לשכור את הדירה. נעשו שיפוצים רבים שהעלו את ערך הדירה, לכן אם לא מאפשרים לו לקנות במחיר סביר יש לשלם על השיפוצים 250,000 ₪.

בפסק דין קודם שניתן בנידון פסק בית הדין כי על הנתבע לשלם לתובע סכום מסוים בתוך שלושים יום. הנתבע בקש דיון נוסף והארכה לקיום הפסק. בית הדין קבע מועד לקיום הפסק והורה לנתבע לחתום על יפוי כח בלתי חוזר בפני עו"ד מטעם בית הדין. הנתבע לא שעה להוראות בית הדין גם כאשר בית הדין חזר על החלטתו פעם נוספת.

התובע הלווה לנתבע סכום כסף גדול. הנתבע מודה בחלק מהסכום וכופר ביתר, לטענתו חלק מהסכום יש לקזז בגין עמלה על העברת כספים וחלקו נפרע, את סכומי הפרעון רשם על מעטפה. התובע טוען כי דמי העמלה מוטלים על הנתבע וכופר בכך שהיה פרעון. בית הדין העביר את המעטפה לבדיקת מומחה לכתבי יד שקבע שאין להסיק ממנה מסקנות.