איש ואישה שהתגרשו ערכו הסכם הדדי.
לטענת הבעל התובע מופיע בהסכם שאם האישה לא תפנה את חפציה תוך חודשיים מיום עריכת ההסכם, תצטרך לשלם דמי שכירות על הבית.
לטענת האישה הנתבעת ההסכם תוקן ונכתב במקום חודשיים, שלושה ולכן מותר לה חודש נוסף.
בנוסף הבעל תובע הוצאות סביב הפרת ההסכם.

ראובן יש לו בית ועלייה, והחלון של העלייה פונה לגג של רעפים של שמעון, והחלון רחוק מהבית של שמעון ד׳ אמות. בא לוי שקנה משמעון את הגג, ורוצה לבנות עלייה, וטוען ראובן שלפי התכנית יפתח שמעון בעלייתו חלון נגד חלון ראובן ויהי׳ לו היזק ראי׳ מלוי. ואומר בעל הגג שהחלון יהי׳ אטום מלראות וישמש רק לאורה, נוסף לזה רוצה בעל הגג לבנות מדרגות בתוך שטח החצר המפריד ביניהם כדי להכנס לעלייתו, וטוען ראובן שהאנשים שיעלו במדרגות יציצו בחלון שלו ויש בזה היזק ראי׳, אומר בעל הגג שיבנה קיר מבעד למדרגות שלא יוכלו להציץ בחלון של ראובן, ויעשה שקע בקיר שיהי׳ בין השקע לחלון ד׳ אמות, אבל שוב טוען ראובן שמה שירחיק עם השקע ד׳ אמות מהחלון ימנע ממנו אויר ואשתו מוכרחה לאויר לנשימה מחמת בריאות.

הסקה מרכזית בבניין התקלקלה אצל כמה דיירים, ורוצים להיפטר מתשלום דמי ההסקה בתקופה שלא חיממה אצלם.

ראובן ושמעון קיבלו דירות מהסוכנות בשיכון עולים. לאחר שנים, ראובן קנה את הדירה מהחברה, והתברר לו שחלק מהשטח בו עשה שמעון גינה לעצמו, והוא שטח השייך לדירתו ונמכר לו עימה. ראובן תובע משמעון לפנות את הקרקע, ושמעון טוען שמכיון החזיק בשטח 24 שנים בלא מחאה, ולכן א"א להוציאו.

שמעון היה שליח של ראובן לחתום בשמו, ובתנאי בע"פ שלא יעשה שום דבר בלא ידיעתו. שמעון חתם על חוזה מכירת דירה של שמעון, בלא ידיעת ראובן.

התובע טוען שהמוסד בו עבד חייב לו סכומי כסף. המוסד הנתבע טוען להגנתו שבידו שטר חתום שהתובע מודה שאין למוסד חובות כלפיו.
התובע טוען שבידו עדים המעידים שהשטר נכתב באונס. לטענת הנתבעים התובע קיבל סכום כסף עבור ההצהרה שאין חיבים לו כסף. ובנוסף העדים הינם פסולים כיוון שהם נוגעים בדבר, בהיותם ערבים לשטר.

התובעים הפקידו כסף שנאסף עבור יתומים, אצל הנתבע.
כספים נוספים מגורמים שונים הופקדו אצל הנתבע, לאחר שהנתבע פשט רגל, ולא היה לו מהיכן החזיר את הכסף, באו חלק מהמפקידים שאינם אנשים הגונים ואיימו על חיי הנתבע. אנשי חסד אספו כסף כדי להציל את חייו ולהשיבו למאימים.
התובע דורש לקבל את כספו מתוך הסכום שנאסף.
לטענת הנתבע הכסף נאסף עבור הצלת חייו בלבד ולא לפרעון כלל החובות.

בני זוג התגרשו ובית הדין האיזורי פסק שהאשה חייבת לאיש חצי מליון שח. האשה ערערה וביה"ד הגדול קבע שעליה להציג אסמכתאות לטענותיה תוך 14 יום. ומשראה שלא הגישה את המסמכים בזמן - מחק את הערעור. והאיש גבה מהאשה את הכסף. אולם אח"כ התברר שהאשה הגישה בזמן את המסמכים ורק המזכירה טעתה ולא רשמה זאת בתיק הנכון. ולכן הורה ביה"ד לפתוח את התיק שוב ולדון בערעור מחדש. הערעור התקבל וביה"ד הגדול הורה לאיש להחזיר את הכסף. האיש לא הסכים. האשה טענה שביה"ד צריך לשלם בעצמו. ביה"ד דחה את הטענה על הסף וטען שהאשה צריכה לגבות את החוב בעצמה והוסיפו שגם אין בסמכותם להורות למדינה לשלם כי אינה צד בדיון

התובע נתן לנתבע סכום כסף על מנת שישקיע בייצור שעונים. הייצור בפועל לא התבצע. התובע דורש לקבל את השקעתו בתוספת הרווח שהיה אמור להרוויח. לטענת התובע יש לראות בכסף כהלוואה נושאת ריבית (בהיתר עיסקא), ולכן דורש את הכסף והרווחים.
לטענת הנתבע הכסף אינו הלוואה, אלא השקעה שהושקע בייצור שמסיבות שונות לא יצא אל הפועל, ולכן הוא פטור מלשלם.

התובע הלווה סכום כסף לנתבע, הם עשו הסכם הדדי, לתשלום ריבית על פי היתר עיסקא.
לטענת התובע עליו לשלם לו כל חודש את הריבית, לטענת הנתבע רק בסוף התקופה. בנוסף לטענת התובע נגמרה תקופת ההלוואה, ולטענת הנתבע עוד לא. בנוסף יש כאן תביעה נוספת, נגד התובע שתפס ומכר את הרכב של הנתבע שהיה משועבד לו, כיוון שלטענת התובע ג' הרכב היה משועבד לו קודם.