התובע הסכים לדון עם הנתבע בב"ד אחר, וכתב לו את זה במכתב. המכתב הושאר במזכירות ביה"ד הראשון ולא הגיע לנתבע. כעת, נודעו לו דברים נוספים והוא רוצה לחזור בו מהסכמתו.

הנתבע מוכן לדון רק בפני בי"ד מסויים, והתובע מוכן לדון בפני כל ב"ד אחר מלבדו, מסיבות שפירט בפני ביה"ד, או זבל"א. התובע מבקש צו מניעה בעניין הקראוונים - נשוא התביעה.

הנתבע הסכים להגיע לדין תורה רק אם יקבלו את שטר הבוררות המנוסח על ידו המסמיך את בית הדין לדון רק ע"פ דין התורה.

מר ט' וגב' ט' התגרשו לפני כ-15 שנה בחו"ל הם סיכמו את עניינהם הכספיים בפני בית הדין של אותה העיר, שקבע את חלוקת הרכוש, בית הדין הציע לגבי הבית שבחו"ל שתי חלופות: א. שאחד הצדדים יקנה את חלקו של השני. ב. שהצדדים ימכרו את הבית ויחלקו את הכסף ביניהם לפי אחוזי ההחזקה. בית הדין קבע כי את הבית בארץ יש לחלק שוה בשוה. בפועל פסק הדין לא יושם, והצדדים הגיעו לבית דין זה על מנת להגיע להבנות כיצד ליישם את פסק הדין של בית הדין שבחו"ל.

רב שכונה פנה לבית הדין כדי למנות אשה כאפוטרופסית על נכסי בעלה החולה, לצורך עשיית פרוזבול. האשה מונתה לאפוטרופסית חוקית, ובית הדין נזקק למינוי זמני לצורך פרוזבול.

הנתבעת מכרה את דירתה ולאחר זמן כאשר באו הקונים מצאו נזקים בדירה. הנתבעת טוענת שנזקים אלו היו קודם מכירת הדירה. לביה"ד נראה שטענתה אינה אמת אך מסתבר שלא היא זו שהזיקה אלא בנה. עוד טענו התובעים כי הנתבעת נשארה בדירה לאחר הזמן בו היתה צריכה לפנותה.

הבעל קנה דירה ורשם את חלקה על שם אשתו. האישה מרדה בו וע"כ הוא זכאי לתבוע ממנה את החלק שנתן לה מתנה. אך נשאלת השאלה האם משלמת לבעל על ההוצאות, או שמשלמת את ערך הדירה כעת.

שותפים בנו בניין משותף. התובע רצה להרחיב בדירתו מרפסת. לטענתו בחוזה נכתב שניתן להרחיב וחייב לשלם רק הוצאות בנייה. בפועל האגודה דרשה שישלם יותא מכך. הנתבע שילם ולטענתו הוא נאנס לשלם שאם לא היה משלם לא היו נותנים לו לבנות.
הנתבעים טוענים כי ההרחבה היא על שטח השותפים ולכן הם זכאים לדרוש תשלום ע"כ. וכן הם תובעים בתביעה נגדית שהתובע חייב לשלם יותר מהרשום בחוזה כיוון ששטח דירתו גדל.

התובעים - גרים בסמיכות לבית חרושת וטוענים שביה"ח מפריע מחמת הרעש והריחות, ויש חלקים שנבנו ללא אישור. הנתבעים טוענים כי הם קדמו לעיר והקימו את ביה"ח באזור תעשייתי באישור העיריה.

התובעים, הוצאת ספרים הפיצה ספר דרך רכזים אשר ירכשו את הספר ב45 ש"ח וימכרו את הספר ב60 ש"ח. הנתבע סייע בהוצאת הספר והפצתו, וחתם עימם על חוזה המאשר לו למכור את הספר ע"י קו הפצה משלו. הנתבע קנה ספרים והפיצם ע"י הרכזים של הוצאה. טענתם כי ע"י כך נגרם להם הפסד שמחמתו הרכזים מכרו פחות ספרים. וכן שהוא ישתמש בפרסום שלהם. לטענת הנתבע תוכנית הרכזים נכשלה והוא פעל עצמאית. ולגבי הפרסום, הוא לא נועד רק לתוכנית הרכזים אלא לצורך פרסום הספר.